כתבו עלינו
כמו קיבוץ של חתולים: בית המחסה הגדול והשמח ביותר שהיה אי פעם לחתולים בישראל
אורנה רינת
פורסם ב"הארץ" ב- 26.09.19
בסרטון המצורף למאמר רואים סולם מונח באוויר, מקביל לקרקע. לואי עומד בקצהו האחד, מרים את פניו, תר אחרי הקול הקורא לו, שולח רגל מגששת, מותח אותה עד שהיא מוצאת את השלב הבא, ואז מעביר גם את הרגליים האחוריות.
לואי הוא חתול ג'ינג'י עיוור. הוא לא יכול לראות איפה השלב הבא של הסולם, אבל הוא יודע שיש כזה והוא סומך על הקול שקורא לו. הוא רוצה להגיע אליו. הקול הוא קולה של אירית אנגל.
לפני כמה שבועות ישבנו בחצר "הבית להצלת חתולים" בחדרה, וניסינו לשתות קפה. זה לא פשוט לשתות קפה, לא כל שכן לעשן ולשתות קפה, כשחבורת חתולים, כולל תרנגול אחד, משוכנעת שאתם קיימים רק כדי לשרת אותה. אם תפסיקו ללטף לרגע, יגרדו את ידכם כדי להזכיר לכם בעדינות שאתם סוטים מהייעוד שנקבע לכם.
אירית ניסתה לנוח קצת, אחרי כעשר שעות עבודה רצופות, כשפתאום נעצר בשער טנדר ומתוכו יצא אלון, פקח של עיריית חדרה. הוא הציב בהתנצלות על השולחן מנשא ובו שלושה גורים שאמם נדרסה. העירייה קיבלה קריאה ואלון ידע שאם לא ימצא פתרון, דינם נגזר למוות. הוא הביא אותם לאדם היחיד בעולם שהוא מכיר, כך אמר, ש"דואג לחתולים יותר משהוא דואג לעצמו".
400 חתולים, רבים מהם נכים, נאספו בבית המחסה הגדול והשמח ביותר שהיה כאן אי פעם לחתולים — אבל הוא לא ישרוד ללא עזרה
המתנגדים להאכלת חתולי רחוב מציירים תכופות את האנשים הללו כמי ששואבים סיפוק אנוכי מהדאגה לבעלי חיים. לא רק שהתפישה הזאת מתעלמת מהעובדה שטיפול בבעלי חיים ברחוב הוא אולי המשימה התובענית ביותר שפעיל למען בעלי חיים יכול לקחת על עצמו – אלא שמדובר גם ברדוקציה פסיכולוגיסטית, המבוססת על ההנחה שהכאב שחש אדם כשהוא רואה סבל של חיה לא יכול, כשלעצמו, להצדיק מסירות כזאת. החיה אינה חשובה דיה, כדי להיות זכאית לכך. אין זה מפתיע, שבחברה שבה זה נתפש כמוצדק לחלוטין לחגוג עם מעדנים שהופקו באמצעות עינויים והמתה של מיליארדי בעלי חיים, רבים עדיין חושבים שדווקא לרחם על בעלי חיים זה נרקיסיסטי.
המאכילים, ששקועים בחובות ומתמודדים תכופות עם סביבה מתנכלת, מסתובבים בעולם כמו אוזפה הקטן, הילד מספרה של אלזה מורנטה "אלה תולדות", שגם כשהוא נמצא במחנה פליטים, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, רואה מה שאקולוגים הקוראים להפסיק להאכיל חתולים אינם רואים: "דדיה היו יבשים. לפתע, בבת אחת, התרחקה… אך נשארה איזה זמן בלי לזוז, בעיניים מודעות ומלאות עצב ובלי להשיב ליללה הקטנה והגלמודה… הגור שכב וגסס… כל אימת שההמולה באולם שככה שבה ונשמעה יללתו החלושה… כאילו בבעל חיים קטנטן זה היה טמון רצון כביר לחיות. אוזפה לא היה מסוגל להפקיר את הגור לבכיו היתום".
כמו כל האנשים הללו, גם אירית היתה קרובה להתמוטטות. קיץ אחד היו במיטתה 17 גורים יונקים, וכל מי שטיפל ולו בגור יונק אחד יודע כמה זה קשה. אבל אירית החליטה להפוך את הייאוש לחזון, ויצאה לבדה להגשים אותו. בהדרגה, במאמצים רבים, היא הקימה במו ידיה — בעזרת תרומות בלבד — את מה שהיום הוא בית המחסה הגדול, המתקדם והשמח ביותר שהיה אי פעם לחתולים בישראל.
זה החל במבנה נטוש בשדה קטן בחדרה. היו שם כ–90 חתולים, מתוכם עשרות גורים ולא מעט חולים כרוניים, שבהם אירית טיפלה מסביב לשעון. מקומות כאלה הם בדרך כלל קודרים ומדכדכים, אבל מי שנכנס לחדר המרכזי במבנה הקטן והחצי חרב מצא עצמו תמיד בעיצומה של מסיבת גורים. המקום היה מלא שטיחים, ערסלים, צעצועים, מתקני טיפוס וכריות. לגורים הותקנה חצר נפרדת מרושתת, והחולים הושמו באגפים נפרדים. המרכיב הפסיכולוגי היה מלכתחילה חשוב מאוד בעיני אירית.
לפני כשלוש שנים ראיתי גור רץ מבועת ברחוב סואן, ומנסה להתחבא בתוך הקיר. כשרצתי אחריו נפל מגובה של כשלוש קומות. הוא שכב שם למטה על צדו, קטן ושקט, כמו תינוק ששקע בשינה. כשהרמתי אותו הוא צעק פתאום, צעקה קצרה וחזקה מאוד, בקול נמוך ועבה, שקשה היה להאמין שבקע מגופו הזעיר של גור בן חודשיים. היא הזכירה לי את הצעקה האחת והיחידה שצעק קאי, גור ג'ינג'י בן שלושה שבועות, רגע לפני שמת בידי. שמעתי כבר צעקה כזאת פעם מעבר לקיר, מדירה שבה גסס שכן זקן.
אירית הכניסה את הגור שנפל לכלוב אִקלוּם ענק, מלא בערסלים וצעצועים. במשך חודשים הוא התחבא באיגלו הקטן שבכלוב, ורק כשחשב שאף אחד לא רואה אותו יצא לשחק. אחרי כמה שבועות קיבלתי הודעה צוהלת מאירית: "היי, מצאתי לו (צורח על אי תנועה) חבר אנטיפת כמוהו". היא קראה לו סאקו, ולחברו שצורף לכלובו ונצטי, על שם שני אנרכיסטים איטלקים.
ב–2015 הוגדר המבנה החרב כ"בית מחסה שיקומי לחתולים", ונקרא "החתולייה". לאירית הצטרפו שבע מתנדבות. "קלטנו אינספור חתולים שהיו על סף מוות, עיוורים, חסרי גפיים, יונקים נטושים ועוד", כתבה אירית בפייסבוק, "השקענו ימים ולילות בטיפולים וטרינריים, אשפוזים, האכלות במזרק ובעיקר המון אהבה. היינו עדים למקרים מופלאים שבהם כנגד כל הסיכויים חתולים החלימו".
ביולי 2018 אירית קיבלה על עצמה את ניהול העמותה הוותיקה בחדרה — "הבית להצלת חתולים", שקרסה. במקום היו קרוב ל–300 חתולים, שרק מתנדב אחד היה בא בכל יום להאכילם, והם היו במצב קשה של הזנחה. מדובר בשטח גדול מאוד בין פרדסים בבית אליעזר, מוקף בגדרות משוכללות. במשך כשנה היא עמלה בעזרת מתנדבים להכשירו ולהעביר לשם את 90 חתולי "החתולייה". היא הקימה מתחמים מגודרים נפרדים לחתולים חולים או נכים שלא יכולים להסתדר בשטח הגדול. כולם רחבי ידיים וכוללים חלק סגור וחלק פתוח, וביתנים מחוממים שבהם משוכנים גורים וחולים. כל המתחמים מלאים בכריות, כורסאות, מתקני טיפוס ומשחקים. מתוך כ–400 החתולים במקום, 80 הם עיוורים.
לאוהבי חיות זה מקום מרגש מאוד: לא עוד כלוב בעמותה שבו מצטופפים עשרות חתולים, אלא שטח ענק, מוקף פרדסים ומלא בצמחייה, כמו קיבוץ. קיבוץ של חתולים. הם מסתובבים להם שם כמו הטריאומווירט הזה שבתמונה המצורפת, צועדים קדימה בהחלטיות, בהכרת ערך עצמית, בזנב זקוף. ביניהם ראינו גם את סאקו הקטן. החתול שיצא מכלובו בחתולייה רק כשהיה בטוח שאין אף יצור אנושי בסביבה, ופה הוא ישב, נינוח ושקט, מוקף בחבורה של חתולים ומתחמם בשמש לראשונה בחייו.
מאחורי כל זה מה מתנהלת מלחמה בלתי פוסקת נגד הסבל והמוות האורבים תמיד, שבעיני רבים הם קלי ערך, כשמדובר בבעלי חיים: או שהם מגדירים אותם כ"חלק מהטבע" שהם הורסים, או שהם מסבירים אותם כתוצר לוואי "טבעי" של זכותם לספק כל עונג ותאווה העולים בדעתם.
אבל בשביל אירית סבל של בעלי חיים אינו סוגיה "פילוסופית", אלא מעצם הגדרתו הוא קשור למישהו, מישהו שלא רוצה לסבול. מישהו שאם תבגוד באמון שלו תישא אתך את התחושה לעולם. כמו החתולה הלבנה עם הכתמים הצבעוניים שעמדה ברחוב. היא לא יכלה ללכת והתנדנדה על עומדה. היא היתה עיוורת וחולה מאוד, אבל ניסתה להגיע לאן שהוא. אף שלא הכירה אותי נצמדה אלי מיד בעדינות ובכמיהה. כשהרמתי אותה התחילה לגרגר בקול רם, בלי לראות, בלי יכולת לדעת מי לוקח אותה, היא האמינה שקורה משהו טוב. היא לא ידעה שאני לוקחת אותה אל מותה.
איך אפשר לזלזל בחשיבותן של תעצומות הכמיהה האלה, ושל היכולת שלהם להעביר אותן ושלנו לקלוט אותן? לכן בבית להצלת חתולים נלחמים על כל אחד — פיזית ופסיכולוגית: כמו סנאבל, חתולה עיוורת שנהגה במשך שנים, כשהמקום היה מוזנח ועזוב, ללכת סביב עצמה בסיבובים, עד שהגיעה למקום אירית והחלה ללטף ולדבר, והחתולה חדלה לעשות זאת; או כמו מלינקה, חתולה שהובאה כשהיא סובלת מפצעים עמוקים מלאות ברימות שאירית עמלה שעות להסירן בידיה, ושקיבלה לבסוף טיפולים בלייזר, משום שנזקקה לשאיבת שתן תמידית בגלל פגיעה עצבית. כאלה יש מאות בכל שנה.
הגמול של כל זה הוא הם עצמם. הם לא אומרים ממש תודה, לא במלים. אבל סימני השמחה, ההתרגשות, או המצוקה זהים לגמרי למה שהם מרגישים, אין שום חציצה בין הסימנים לרגשות, בין הרגשות לבינם. כשנאנו היה מאושפז, הוא לא נגע באוכל במשך כל היום, כך אמרו הרופאים. רק בערבים, כשראה אותי בפתח חדר האשפוזים, באה לבקר, היה מוריד את הראש ומתחיל לאכול.
או כשסאגה חזר הביתה. חתול שקט, עם פרצוף עקום ונוגע ללב, שמבקש בעדינות שילטפו אותו: לפני כמה שנים נקראה אירית לחלץ חתול שנדרס, והלסת שלו היתה מרוסקת ורקובה. למרות המלצת הווטרינרים להמתת חסד היא התעקשה על סדרת ניתוחים ארוכה, הזנה בצינור לקיבה ושיקום ארוך. וסאגה פרח. העיוות בפניו שיווה לו פרצוף מחייך. לאחר כשנה אומץ, אבל ברח מהבית המאמץ. אירית והמתנדבות יצאו לחפשו. הן תלו אינסוף מודעות ולא ויתרו במשך שבועות ארוכים. פעם נתקעו עם האוטו בבוץ ושילמו אלפיים שקל לחלצו. ופתאום מישהי הודיעה שראתה חתול עם פנים מעוותות. והנה "סאגוש בחתולייה. אוכל ואוכל ואוכל. אנחנו מצלמות הכל. סאגה פה, סאגה שם. כל חברה בצוות, שלא יכולה להגיע ולפגוש את הפלא, רוצה לדעת הכל".
רבים יגידו, "אבל זה רק חתול", אבל זה לא רק חתול, זה סאגה. "קשה לתאר את עוצמות הכאב והאשמה. מה הרגיש חתול אהוב, מוגן, סומך, שככה פתאום זרקו אותו בשומקום", כתבה אירית.
מי ששמע צעקות מבתי מטבחיים, מי שטיפל בבעלי חיים, יודע שהממד הנפשי הוא מרכיב רב עוצמה בחייהם. כשאמרו זאת וסופרים ומשוררים כבר משחר ההיסטוריה — האשימו אותם אנשי מדע מובילים ב"האנשה".
היום גם המחקר המדעי מכיר בכך שזילזל במשך שנים רבות ביכולות המנטליות של בעלי חיים. ועדיין האנושות לא הסיקה את המסקנות האתיות הנדרשות מהעובדה הזאת. מצד אחד, היא מילאה את העולם במתקנים סגורים שבהם מוציאים את נשמתן של מיליארדי חיות משק בשנה בייסורים למען אינספור תאוות וגחמות אנושיות, ומצד אחר היא משמידה בסיטונות את הטבע ואת חיות הבר לצרכים דומים. ורשויות הטבע ממשיכות לנסות להילחם בשואה הזאת באמצעות פגיעה בחלשים ביותר, בקורבנות של התאוות האנושיות הבלתי מרוסנות — בעלי חיים.
כך עדיין הם ממשיכים לקרוא להפסיק להאכיל חתולים — כלומר להמיתם בהרעבה, בייסורים — אף ששום אקולוג לא יודע באמת מה משקל החתולים בפגיעה במינים אחרים. אך סמלית היא העובדה, שאחד הגורמים לשואה האקולוגית שמחולל האדם, הוא השואה שהוא ממיט על מיליארדי חיות משק. השתיים אינן שונות בסיבותיהן. אחת המרכזיות שבהן היא הכחשת הערך הנובע מהעובדה שבעלי חיים הם אינדיווידואלים. "אותו תום סבל שהם מרגישים שם פורך את היקום", כתב המשורר חן קלינמן־יסודות. הוא נישא מהיערות המתמוטטים של האורנגאוטנים, דרך בתי המטבחיים, הרפתות והלולים ועד גור החתול היתום הגווע ברחובותינו. אם נצליח לשמוע אותו מעבר לרשרוש הדולרים, נוכל אולי לכונן עולם טוב יותר — לכולם.
האקולוגים טוענים, שעיקור וסירוס חתולים לא עוזרים, הם למדו את זה מ"מחקרים". אבל המחקרים הללו הם חסרי תועלת, כל עוד לא ינוסו עיקור וסירוס בממדים משמעותיים. בינתיים התקציב לכך בישראל הוא מזערי. גם האקולוגים יודעים שהרבה בעיות שנפתרות היום בהרג יכולות להיפתר בכסף. ויש כסף — הוא מוחזק על ידי אותם בעלי הון שגם אחראים לשואה האקולוגית.
מעולם, למעשה, לא ניסו להנהיג ביחס לבעלי חיים — כולם, חיות משק וחיות בר וחיות רחוב — מדיניות המושתת על חמלה, שאינה כפופה לשיקולי עלות־תועלת, והכרה באינדיווידואליות שלהם. אולי התוצאות יפתיעו גם את האקולוגים. אחד המודלים הראויים ליחס מסוג זה לחיות רחוב הוא המקום שאירית הקימה. במקום להרוג בהרעבה — צריך לתקצב מקומות כאלה, שבהם כולם מעוקרים ומסורסים, ולהמשיך להקצות כספים לעיקורים וסירוסים בקנה מידה נרחב.
אירית כבר השיגה הישגים גדולים. היא כאמור הקימה מקום שאין כמוהו בישראל, ולפני כמה חודשים השיגה בגיוס המונים 65 אלף שקלים — סכום שהוכפל על ידי תורם — שבעזרתם הוקמו במקום מרפאה ואשפוזייה משוכללות. היא מסוגלת לעבוד 14 שעות ביום, להתמודד עם משרדי ממשלה, לשווק, לגייס תרומות ולשאת באומץ את הסבל הרב שהיא רואה יום יום. אבל עם דבר אחד היא לא יכולה להתמודד — עם העובדה שאף פעם אי אפשר לדעת אם יגיעו תרומות בחודש הבא, ומה יהיה אתם אם לא. חוסר הוודאות הקיומי הוא בלתי נסבל.
מהמשרד להגנת הסביבה היא השיגה הקצבה של 60 אלף שקלים לשנה, וזאת כאשר ההוצאות החודשיות הן בין 30 ל–40 אלף שקלים — על מזון, תרופות, חשמל שכולל חימום של 24 שעות בביתני החולים והיונקים, טיפולים וטרינריים ועוד. המקום כבר ידע ניתוקי חשמל בגלל מחסור בכסף. אשפוז של כמה ימים במרפאה, תוך השגחה ומתן תרופות, יכול להגיע לאלפי שקלים. ובכל יום היא מקבלת עשרות פניות לעזרה.
הדרך היחידה שבה יוכל המפעל הנפלא הזה להמשיך להתקיים, היא באמצעות תרומות, רצוי הוראות קבע — אפילו בסכומים קטנים, כדי להעניק לאנשים המקדישים את חייהם לחתולים תחושה מסוימת של ביטחון. כל מי שדואג לחתולי הרחוב יודע כמה חשוב שהמקום הזה יצליח להחזיק מעמד.